זהו מעשה שהיה, או כמעט היה, בתקופת שלטון הצארים ברוסיה. באותה תקופה היו היהודים סגורים כידוע בתחומי מושב וכל נסיעה לעיר רחוקה, ולמוסקבה במיוחד, חייבה רישיון מיוחד.
גיבור סיפורנו, יהודי מפולפל ובקי בהוויות אביי ורבא, הצליח לאחר מאמצים רבים להשיג רישיון של השלטונות לנסוע מאודסה למוסקבה. הוא עלה לרכבת ותפס את מקומו. בתחנה הבאה עלה לרכבת נוסע נוסף והתיישב מולו.
הסתכל גיבורנו התלמודיסט בנוסע החדש וחשב לעצמו: מי יכול להיות הנוסע הזה. הוא ודאי איננו איכר ואם איננו איכר הוא ודאי בא מן האזור הזה. אם הוא בא מאזור זה הוא חייב להיות יהודי, כי הרי זהו אחרי הכל אזור יהודי.
ואם הוא יהודי לאן הוא יכול לנסוע ברכבת זו? הרי אני היהודי היחיד מאזורנו שקיבל רישיון לנסוע למוסקבה.
אהה, הרי בסמוך למוסקבה יש עיירה קטנה, סאמבט שמה. לשם ודאי מועדות פניו, כי לעיירה זו אין היהודים זקוקים לאישור מיוחד כדי לנסוע.
אבל למה שייסע יהודי לסאמבט?
הוא ודאי נוסע לבקר את אחת המשפחות היהודיות המתגוררות בעיירה זו – הסיק ידידנו התלמודיסט.
וכמה משפחות יהודיות יש בסאמבט? רק שתיים – הברנשטיינים והשטיינברגים.
הברנשטיינים הם משפחה איומה ונוראה. לכן אין להניח כי צעיר יפה מראה כזה ייסע למשפחה כזו. הוא נוסע לבקר אצל השטיינברגים.
לשטיינברגים יש רק בנות. אולי הוא נשוי לאחת מהן? ואם כן, מי מהן הוא נשא לאשה? שמעתי ששרה נישאה לפקליט נאה מבודפשט ואסתר נישאה לאיש עסקים מז’יטומיר.
לפי מראהו הוא נראה כפרקליט ולא כאיש עסקים, ולכן שמו חייב להיות אלכסנדר כהן. אבל אם הוא בא מבודפשט האנטישמית, הוא ודאי לא השאיר לעצמו את השם כהן במקצועו.
איך משנים ההונגרים את שמותיהם? מכהן הם הופכים בדרך כלל לקובאקס. אך ההונגרים האנטישמים אינם מתירים לכל כהן לשנות את שמו.
אם התירו לו משמע שיש לו מעמד מיוחד. אולי דוקטורט מן האוניברסיטה.
כאן פנה ידידנו התלמודיסט אל הנוסע בשכנותו ואמר לו: מה שלומך ד”ר קובאקס?
“תודה לך, טוב מאד” – השיב האיש – “אך מנין ידעת את שמי?”.
אהה, השיב התלמודיסט, הרי זה ברור ומובן מאליו.
(הופיע השבוע במדורו המצויין של זאב גלילי, ‘מקור ראשון’)